מותר, ואף חובה:
מדברים על הפיל שבחדר

הכלל הראשון בשיעור הראשון שלי הוא לא ״להשתיק טלפונים״.
הכלל הראשון שלי הוא לדבר על הפיל שבחדר 🐘

לכל תלמיד בכיתה שלי יש כבר AI בכיס. הוא משתמש בו מדי יום מחוץ לבית הספר. הטכנולוגיה הזו לא הולכת לשום מקום. אז החלטתי להפוך את זה לשיעור הראשון בעצמו, במקום להתעלם ולקוות שזה ייעלם.

הכלל בכיתה שלי הוא שמותר, ואף חובה, להשתמש בבינה מלאכותית. לא כי ככה קל יותר, אלא כי זו בדיוק המיומנות שהם חייבים לרכוש.

לחשוב עם הכלי — ולא לתת לו לחשוב במקומם.

אנחנו לומדים איך לשאול שאלה שבאמת מזיזה משהו, ואיך לדעת מתי דווקא כדאי לסגור את המסך ולסמוך על הקול והמחשבה העצמאיים שלהם.

כשתלמיד שומע ״אסור״, לרוב זה לא כי הכלי לא מתאים למציאות שלנו. זה כי המערכת כולה עדיין מתמודדת עם קצב השינוי המהיר, ולרבים מאיתנו עדיין חסרים הכלים והפרקטיקות להטמיע אותו נכון. וזה טבעי ומובן. נדרשת כאן מיומנות שונה לגמרי מעצם התפעול הטכני: נדרשת פדגוגיה חדשה של שותפות מחשבתית.

בלי המיומנות הזו, הדרך היחידה שנשארת היא לרדוף אחרי מי העתיק.

אז אני נותן לתלמידים שלי מקום לטעות, מקום לנסות — ומקום שבו הבינה המלאכותית נמצאת בגלוי בחלל הכיתה, ולא מתחת לשולחן בגניבה.